המפגש הראשון בינינו היה בביקורי כבעל מקצוע אורח באחד הקורסים בהם למדתי בעבר, משה (שם בדוי) הגיע במיוחד לקבל פגישה אבחונית על אף שלא נמנה ממשתתפי הקורס, הוא שילם על כך 400 ₪, שזה היה סכום עתק בשבילו, היות שכל פרנסתו מגיעה אליו רק מאיסופי צדקה. הוא נהנה מאד מהשיחה הממוקדת, העידוד, ובעיקר מרוח התקוה שנסכתי בו. אלא שהנושא הכספי שהיה מאד בעייתי בשבילו, והחוסר סדר בחייו עיכבו אותו מלפנות אליי להסדיר תהליך טיפול, עד למעלה מחצי שנה.
הוא נכנס לקליניקה שבור ורצוץ, היה ניכר עליו שהוא "עייף" מהחיים. הרושם הזה אומת היטב כאשר פלט בשפה רפה שמה שמעיק לו הוא שאף אחד לא אוהב אותו. חקרנו את המחשבה הזו לעומק, ובס"ד זכינו לגלות שיש יותר מעשרים וששה שאוהבים אותו, זאת היתה באמת חוייה מרגשת, וגרם לו זעזוע חיובי.
במהלך הפגישות המשכנו לגלול את מסכת חייו המיוסרים, הבעיה החברתית העמוקה שלו מאז הילדות. הוא גם שיתף את מה שהוא עובר עם אשתו והאובססיה הקשה שלה, מתברר שהיא חולת נקיון כפייתית מאד (OCD), עד כדי כך שהיא מסרבת לעזוב את הבית אפילו להתאוררות קלה מתוך הפחד שהילדים יבלגנו את הבית, וכמובן שמסיבה זו היא לא יצאה לעבוד בחוץ, הוא רק ניחם את עצמו בכך שאחותה גרועה ממנה פי כמה בזה. ואכן ככל שנוספו עוד פרטי רקע משפחתיים מילדותה, הגעתי למסקנה שהיא פועלת מתוך תפיסה מוטעית שהנקיון הנוצץ מייצג את כל התדמית האמהית שלה, שזה הדבר היחיד שבו היא יכולה להרגיש טוב כאמא. הוא שיתף אותה באבחנה והצדיקה את הדברים. לצערי על אף שנכנסה מטפלת לתמונה היא לא עבדה איתה יסודי, זאת בעקבות טראומה מסוימת שחוותה ממטפל אחר בעבר, שפשוט תקף אותה על כך שהיא ממרמרת את חיי בעלה.
אך התמסרותו האישית לטיפול של עצמו קידמה אותו מאד, הוא גם ערך רשימות ותובנות ממפגש למפגש, והיה מאד מחובר להתבוננות בתחום הנפש. אמנם דרכינו התפצלו בעקבות הקורונה, אך בשיחת עדכון טלפונית הוא שיתף אותי בהתרגשות, שאין לו ספק שרק בזכות המפגשים שלנו הוא הצליח לשרוד את התקופה הקשה, וגם כבר התקדם לתוכנית מעשית כיצד להתפרנס בעבודת קודש.
