אברהם (שם בדוי) הוא אברך עם שאיפות גדולות, אלא שהוא מתמודד עם קשיים לא פשוטים, הוא גדל בבית מאד תובעני, וזה עדיין הולך איתו, זאת אומרת כך זה היה לפני התהליך שעשינו…
אני אדלג ישר לפגישה השישית שלנו, בה פתאום נפרץ המחסום הנפשי הכבד שלו. וכך זה קרה, בעודנו מתקדמים בשיחה אודות הביקורת-העצמית החריפה שלו על עצמו, חשפנו את הצד "המפרגן" שבו…"אתה יודע לפרגן?", שאלתי בעדינות, "בטח, שאני יודע, או הו, אני מפרגן לאחרים חבל על הזמן!" הכריז בגאווה,"מצויין, מעולה, עכשיו אני רוצה שתפרגן לעצמך", הצעתי לו. "לא, אני לא מסוגל, אני לא יכול לעשות את זה לפניך…", ניסה להתחמק, "אין כזה דבר, אני לא עושה את זה! גם אין לי על מה!", הוא הוסיף להתבצר ולנמק.
המשכתי לשוחח איתו, על מעלותיו, ועל האווירה המלחיצה בה הוא מתנהל, הוא מוריד את הראש ומקשיב, ומאזין, עד ש…כולו האדים, וללא הכנה מוקדמת, נחל של דמעות יצא ממנו, זה הגיע כביכול פתאומי משום מקום, הוא שאל אותי בבהלה: "מה קורה לי, למה זה נהיה לי?". הרגעתי אותו, " סך הכל נגענו במקום מאד רגיש, מקום מודחק, מקום כזה שמאד קשה לך אפילו להעיז לראות את עצמך בצורה טובה!", עדיין מבוהל הוא שוב שואל "אני אשם?", חצי נשנק…"לא, כלל לא, זה הסביבה שגדלת בה, החווית שחווית, משום מה נכנסה בך אמונה, שפשוט לא מגיע לך לקבל מילה טובה…", הסברתי," אבל מעכשיו יהיה לך יותר קל בעז"ה…", עודדתי אותו בכנות.
כן אכן כן, כך אנחנו בנויים, קיימות שכבות שכבות בנפש, ותובנות מחללות, עד שבום 'האסימון נופל', וכל התמונה משתנית בין-רגע…
אותו אברך יקר, בעצם מייצג אלפים של אברכים, ושלא נדבר כמה בחורים כאלו יש… אשר שלא באשמתם, תופסים את הקב"ה רק כאלוקים, כתובעני, עריץ, דורש, מדקדק, ביקורתי, דיקטטור, מעניש, שופט, רע, וכו' וכו'
הם אפילו יכולים להיות עסוקים מאד בעסק התורה ועבודת ה', אבל… חסרים את החיבור הרגשי לה' – שכולו רחמים גדולים.
כי הסוד הלא-מפורסם מספיק בנושא אמונה הוא ש…אמונה זה לא משהו שנמצא בשכל, אלא זה בלב! מי אומר את זה? אולי זה פרי המצאתם שלאגודת המטפלים הרגשיים? לא. אז בטח, זה לקוח מתורת החסידות? גם, לא.
הגאון החסיד מוילנא זיע"א, מספיק לך?
אמונה הוא בפנימיות, כמו שכתוב: "ומצאת את לבבו נאמן לפניך", אמונה הוא בפנימיות בלב.
)פירוש הגר"א על משלי (י"ב, י"ז), ושוב כתב כן בהמשך (שם, כ"ב)(
וכבר זעק על זה הר' איצל'ה בלאזר זצ"ל (תלמיד הר' ישראל מסלנט זצ"ל):
"כי האדם יש לו ציור בעונש יותר מבשכר, יען כי העונש קרובה לחוש, וכאשר אנחנו מאמינים לקבלת חז"ל, כי העונש הוא מוקדי אש מתלקחת, בזה יש ציור לנפש האדם, מיסוד האש הגשמי, מהו אש לוהט …לא כן בשכר הרוחני של עוה"ב, והוא להתענג בנועם ה', וליהנות מזיו שכינתו, אין לנפש האדם שום ציור בזה, יען כי אין מדוגמתה בתענוגי עוה"ז…"
)כוכבי אור, אמצע מאמר א')
בקיצור, בלי לחיות את ההכרה במאמצים שלנו, ושהשכר שלנו הוא כפי הצער, כמו שאמרו חז"ל 'לפום צערא אגרא', ולא לפי התוצאה!
בלי לחיות את הנתינה של הקב"ה כבר עכשיו בהווה, ועוד יותר את שכרנו העתידי לעוה"ב… כשאנו מנותקים מכל זה…הכל הרבה יותר קשה… אבל הגישה הראשית לכל זה מתחילה > מהרגש הפנימי, השאלה: 'איך אנו רואים את החיים?', תלויה באיך החיים עצמם הראו לנו את החיים, מצבור החוויות הם המשקפיים שלנו, מה שאנחנו לא יודעים…זה שלפעמים המשקפיים האלו מלוכלכות, בכל מיני אמונות, מחשבות, ורגשות…וצריך ואפשר, ואפילו כיף, לנקות אותם!
כי רק על ידי כך נגיע לזהות אמת שלנו..
