"אני חוזר מהתפילה בליל ראש השנה, ולהפתעתי אני מוצא אותם, מפטפטים ומפטפטים ומפטפטים… כך למשך שעה בערך, עד שפקעה סבלנותי, ואז אמרתי לאשתי בכעס שתזרז אותם, זה עזר, היא דרבנה אותם להתקדם, אבל הרגשתי כל כך לא נעים, כי בגללי הם עצרו את מה שהם עושים? בשבילי הם מזדרזים? מה אני זה שמחליט להם? … אני רק האורח כאן".
כך התלונן בקליניקה, יהושע (שם בדוי) אברך עדין ויקר, שמרוב ה"עדינות" יתר שלו, הוא בעצם סובל, ומצא את עצמו בקונפליקט (=סתירה פנימית), מצד אחד הוא הרגיש שהם "מורחים" את ליל ראש השנה, אך מצד שני, כל כך לא נעים לו להעיר להם על כך, עד שהוא התפוצץ ובסוף התחרט על כך שבכלל הגיב…
באבחון שורש התופעה, היה ברור לי על מה להצביע הוא פשוט מנוהל פנימית ממקום של…מרצה! כן ממקום נמוך כזה, שמחייב אותו כל הזמן: 'להיות בסדר עם כולם'. ולכן מהרגע הראשון שהוא הגיע מהביכנ"ס התסכול שלו התחיל לטפס אבל… הוא פחד, פחד מאד… מה הוא כל כך פחד? מלצאת לא בסדר…[ותוך כדי הוא גם חשש שהוא לא בסדר כלפי ה', כי לא מנצלים כאן את ר"ה…, זה שוב מאותו מקום של ריצוי], לכן הוא התאמץ כל כך לא להעיר להם, עד שבסוף, אחרי הכל, אחרי הפיצוץ, הוא באמת הרגיש שעשה לא בסדר…
טוב, אז מה בעיה? שיפסיק להתנהג בצורה כזאת, והכל יסתדר. הבעיה היא…שהוא לא יכול להפסיק, כי זה טוב לו! מה זאת אומרת טוב לו? הרי הוא מודה שהוא סובל מכך שהוא לא יכול לדבר נורמלי ולצחוק עם אנשים… נכון שהוא סובל בחברה וכו', אבל תכ'לס זה טוב לו.
מבלבל? בצדק…
בואו נעשה סדר בכל זה, מצד אחד הוא סובל ונחסם בחברה. אבל מצד שני, זה משמש לו "הגנה", כי בזכות החסימה הוא נמנע מלדבר, ומלהסתכן בדחייה חברתית, ומכיוון שהחשש דחייה הוא ברמה גבוה מאד של פחד, אז הרווח של ההגנה גובר על ההפסד, חשבון פשוט! הבעיה היא כשהוא כל כך מזדהה עם זה, ומשתכנע שזה חלק ממשי ממנו, ואפילו עצם זהותו!!!
אז מה הפתרון? יעצתי לו לנהוג כאברהם אבינו!
כשאנו מזכירים בסילודין ויראת כבוד עצומה את קדוש ה' אברהם אבינו ע"ה, לכאורה מה מצטייר לנו עליו? מידת החסד העצומה שלו! החיפוש שלו אחר אורחים בשמש היוקדת, בהיותו חולה ביום השלישי למילתו, "אל הבקר רץ אברהם" וכו'.
ובכן הרשו לי "לקלקל" את הציור הזה…בעצם לא אני מקלקל, אלא חז"ל הקדושים… המדרש מצטט שיחה בין נח למלכי צדק, שאל מלכי צדק: "כיצד יצאתם מן התיבה?", ענה לו נח: "בצדקה שהיינו עושים". שאל שוב מלכי צדק: "וכי מה צדקה היה לכם לעשות? וכי עניים היו שם? והלא לא היה אלא נח ובניו…?", ענה לו נח: "על החיה ובהמה והעוף, לא היינו ישנים כך הלילה, אלא היינו נותנין לפני זה ולפני זה וכו' ". אותה שעה, אמר אברהם: "מה אלו אילולי שעשו צדקה עם בהמה חיה ועוף, לא היו יוצאין משם וכו', אני, אם אעשה עם בני אדם שהם בדמות וצלם של מלאכים, על אחת כמה וכמה שאנצל מפגעים, מיד "ויטע אש"ל" (בראשית כ"א, ל"ג), אכילה שתיה לויה וכו' " (מדרש תהלים ל"ז).
נכון שאברהם אבינו היה ענק שבענקים, ובאמת היה בעל-חסד בלתי נתפס כלל, ומי יכול בכלל לדבר עליו? אבל איך הוא הגיע לזה? כאן חז"ל מגלים לנו את הסוד, הכל התחיל בכך שדאג לעצמו! כן, הוא למד מנח שמשתלם לעשות חסד, כדי…לרכוש את מידת החסד? כדי להיות בעל-דרגה? כדי להתקרב לה'? התשובה לכל האפשריות האלה היא: לא! הסיבה האמיתית שהובילה אותו, הייתה רק משום שכך הוא ינצל מפגעים ונזקים!
וכמובן אחרי הרגל מרובה, הוא אכן נהיה בעל-חסד אדיר! אני יודע שזה אולי לא נשמע "הכי טוב", אך כך היא עצת חז"ל, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה יבוא לשמה (פסחים נ' ע"ב). ובאותה גישה גם ה' דיבר אליו, "ויאמר ה' לאברם לך לך מארצך וגו' ", להנאתך ולטובתך (בראשית י"ב, א', וברש"י). וכך גם אמר אברהם אבינו לשרה: "אמרי נא אחותי את, למען ייטב לי בעבורך" וכו' (שם י"ב, י"ג).
בקיצור אדם חייב לחשוב על הצרכים שלו, כי ברמה ההתחלתית, הרווחים הם מה שמנהלים אותנו.
כך גם במקרה של אותו אברך, כשלמד לדאוג לעצמו, ולרווחים האמיתיים שיכול להשיג, נהיה יותר אסרטיבי וכאחד כזה שעומד על שלו, מכאן ואילך ב"ה הוא יכול לבחור לתקשר את צרכיו בשלב מוקדם מספיק, ובצורה נכונה ורגועה ולא תוקפנית, ובכך למנוע את בעבוע הכעס הפנימי בתוכו, כבר מההתחלה…
