מטופל התקשר להתייעץ איתי, על הל"ג בעומר שלו, הוא מקדים, "תשמע הרב שניידר, קרה מקרה טראומתי", הוא נאנח. אני מתכונן נפשית קמעה, ומאשר לו, "כן, מה העניין?", ואז הוא מתחיל, "הבן שלי מוישי (שם בדוי) בן ה-9, חזר מתפילת שחרית מביהכנ"ס, והנה כשהוא מתקרב לרמפה שמובילה לבניין, לפתע הוא רואה מולו אדם זר המשלב את ידיו, ונועץ בו מבט ישיר! טוב אז הילד משנה מסלול, והולך לכיוון המדרגות של הבניין, אלא שגם שם הוא רואה מולו אדם דומה. הוא מתחיל לקלוט שזה לא עסק, והוא פשוט תופס את הרגליים ומתחיל לרוץ, הוא יורד במהירות במורד מדרגות ארוך, שמוביל למפלס רחוב מקביל. ובשנייה שהוא מגיע לרחוב החדש, הוא שוב רואה אותם, הפעם נוסעים ברכב אחריו. כי את מה שהילד רץ במדרגות, הם הספיקו לעשות ברכב. טוב אז הוא רץ הלאה בהמשך הרחוב, ומוצא ספסל לנוח קצת, ופעם נוספת הרכב עם השני ברנשים הללו מגיע ונעצר מולו. לבסוף הוא החליט לרוץ בכל הכח את כל הסיבוב של הרחוב, הוא חוזר לביהכנ"ס, מתקשר אליי, אני מקבל אותו בזרועות פתוחות, אני מוצא אותו בוכה תוך כדי שהוא מספר לי על כל האירוע, שמעתי אותו, ואמרתי לו שפעם הבאה כדאי לו להתמצאות במקומות שיש שם קהלי אנשים גדול, כי מורד המדרגות בו הוא ירד היה יחסית שומם. מאוחר יותר הוא ביקש ממני רשות ללכת עם חברים לעשות מדורה, ראיתי שהוא כל כך זורם בעניין למרות מה שקרה, אז לא עצרתי אותו, והרשתי לו. האם נהגתי כשורה בכל העניין?", עד כאן דברי האב.
בהיותו מטופל ותיק שהיה בקשר איתי כבר זמן מה, זכינו לנהל כמה שיחות בינינו על כל מיני אירועים קשים, אליהם הציבור שלנו נחשף ממש מקרוב לצערנו, כמו פיגוע הירי ברח' השניים בבני ברק, אסון מירון, פיגוע הגרזנים באלעד וכו' וכו' מי מדבר על אירועי שמחת תורה, בבחינת גילו ברעדה אדירה רחמ"ל. בקיצור, בכולם הבהרתי לו, שבכל האירועים הטראומתיים הללו, הנפש צריכה עיבוד ועיכול לפרק ולסדר אותם, במיוחד ילדינו. ולכן ממילא שאלתו בפיו, האם כעת הוא נהג כשורה עם בנו? או שמא נהג בקרירות מדיי, ולא מספיק סייע לבנו לשחרר את הטראומה? אז קודם כל, כל הכבוד לו על הרגישות שלו לנושא, ועל דאגתו הכנה לנפשו של בנו, בוודאי יש לציין שעצם השאלה שלו בהחלט ראויה להערכה.
לגבי גוף התשובה שלי אליו,
אחלק אותה כאן לכמה חלקים בצורה מסודרת.
א. מה באמת קרה?
איך זה היה בשבילך לקרוא על האירוע הנ"ל, עליו סיפר האבא? מטלטל? מפחיד? מעורר רחמנות על הילד? אלו בהחלט אפשרויות של תגובות הגיוניות כאן. אבל יותר נראה לי, שאצל רובנו התגובה המדויקת היא בניסוח הבא: ווואוו, איזה מקרה הזוי קרה כאן! נכון? אז בא נראה יחד, כמה שהתגובה הזאת היא ממש מדויקת על המילימטר. אז ככה, דבר ראשון, כשאנחנו שומעים סיפור ממבט עיניו של הילד, יש לקחת את אמיתות הפרטים בערבון מוגבל, לא מתוך מקום שחושד שהוא שיקר חלילה, אלא טבעם של ילדים לפעמים להגזים קצת בפרטים, במיוחד כאן שהוא היה מבוהל מאד. וזה ההבדל הענק בין המקרה הזה, לבין מקרים טראומתיים אמיתיים, שיש לנו תיעוד עליהם שאירעו במציאות. לכן כמו שיש פתגם באנגלית: IT'S TOO GOOD TO BE TRUEשתירגומו- זה יותר מדי טוב בשביל להיות אמיתי. אף אנו נאמר על דרך זה, זה יותר מדי רע כדי להאמין שזה היה ממש אמיתי. מאד יכול להיות שסתם עמד שם איזה שהוא אדם, שמתוך המתנה ממושכת למישהו, החליט לשלב את ידיו, ולא ממקום שמבקש לאיים על מישהו, וממילא גם נעץ מבטים כדי למצוא כבר את האדם אותו הוא מחפש. אך לילד זה נתפס מפחיד. וממילא מתוך כך לא רחוק לומר, שהוא המשיך לראות אותו בדמיונו בכל המקומות אליהם הוא ברח, עד שהוא חזר לביהכנ"ס, ששם נרגע לו לחלוטין המרוץ שהיה נתון בו. ממילא אכן יתכן שחלקים רבים שבמקרה, הינם בגדר דבר הזוי מתוך פרי דמיון הילד, ולא לגמרי אמיתיים לכל פרטיהם…
ב. ניתוח תגובות הילד
דבר נוסף שיש להטיל בו ספק הוא, מי אמר שבכלל קרתה לילד טראומה באירוע הזה. הרי הוא היה עסוק בלברוח, לא היה לו זמן לחשוב איזה סוג אנשים הם? או לדאוג מה הם רוצים לעשות לו? [לפי הנחת היסוד שבכלל היו כאן שתי אנשים ולא מדובר רק באדם אחד בלבד], כך שיתכן מאד שאין כאן שום סוגייה של טראומה. והאב אכן אישר לי, שבאמת מתי שהילד הגיע אליו ישר אחרי הכל, הוא לא היה מאד נסער, ולא רעד וכו', אלא רק בכה קצת, ואחרי זה המשיך כרגיל, כמו שסיפר לי האב, שאחרי זה הוא אפילו הלך בהתלהבות עם חבריו לעשות מדורת ל"ג בעומר, 'והציל הלחוצים והציל הלחוצים '
אז הנה אנחנו פוגשים כאן בחוש, את טובת ותועלת מערכת החירום שקיבלנו מהקב"ה, שבזכותה הוא נכנס לריצה, ובכך בעצם ברח מכל חווית האירוע, כי ממילא לא היה לו זמן לחשוב, מדהים.
לכן אמרתי לו רק שיעקוב על העניין מלמעלה, וישים לב, שרק אם הילד התחיל להימנע מלעשות דברים מסוימים, או מלהיכנס למקומות מסוימים, חווה קושי להירדם וכו', שזה סימן על מצוקה מסוימת, ואז יהיה מקום לפתוח אתו את האירוע לעומקו, כדי לשחררו ממצוקתו.
ג. זהירות מליצור לו טראומה ח"ו
מתוך כל הנ"ל, עלינו להפנים דבר נוסף, שכל עוד לא ראינו סימנים של פוסט-טראומה עליו, אז לא רק שמיותר לדבר אתו על האירוע, אלא שזה עלול להיות אף מסוכן, מפני שללא שימת לב, ואדרבא מתוך כוונה טובה, הרי שהתגובות הנסערות שלנו כהורים לאירוע, עלולות "ללמד" אותו שבעצם, קרה כאן דבר נורא טראומתי ומפחיד, ואם נחבק אותו חזק וכו', זה גם יעשה עוד יותר גרוע, ואם נספר לו שיש לו נס גדול שהוא נמלט מציפורני הרשע וכו', זה לגמרי לא במקום. כי למה לנו להשתיל לו את כל הסיפור הזה, במוחו התמים? כי אם עושה רושם שהוא בכלל לא לקח את כל האירוע "כבד", בא נשאיר לו את זה כך!
כמובן שזה פותח לנו סוגייה נרחבת, של הצורך ללמד את הילדים מושגים וכלים של מוגנות מפני אינשי דלא מעלי! ולכן אמרתי לאבא, שכל שאנו לא מבחינים שהתפתחה איזו שהיא בעיה ב"ה, אז להניח לילד מזה לפחות חצי-שנה, שהעניין ישכח קצת, ואז לעורר אותו לעניין המוגנות, שהיות שכבר נחשף למשהו כזה, לפחות בדמיונו, אז כדאי ללמדו כמה כללים בזה, אך דווקא לאחר פרק זמן של לפחות חצי שנה, כדי לשמור על יציבות נפשו של הילד, שהמידע הזה לא יבוא סמוך מדי לאירוע הנ"ל.
ד. מי באמת נבהל?
לאור כל הנ"ל, נשכיל להבין. שעד כמה שהילד לא באמת הפנים לקחת את זה קשה, שזה ממש ב"ה מבורך, כמו שכתבתי. וכפתגם העם: "אין שכל, אין דאגות". הרי שאם נשים לב, נמצא שדווקא אנו המבוגרים נבהלנו הרבה יותר ממנו. אנחנו מכירים אנשים רעים, ויודעים מה הם מסוגלים לעולל ח"ו, לכן כשאירוע כזה נופל דווקא על ילד שלנו מבשרנו, זה עלול לזעזע אותנו עד מאד. לכן הזכרתי לאב שנית, מה הן העובדות שקיימות לפנינו, הן מצד מה שבאמת קרה שם, ומה קרה לילד? כמו שדיברנו. ושהשדר שלנו כהורים הוא מאד קריטי כלפי הילד. ולכן למרבה האבסורד, אדרבא אם נלמד מהילד (שהיה בתוך האירוע ממש), שבכל זאת אפשר לצאת מזה רגועים! אז אנחנו מצילים את עצמנו ואת הילד מתסבוכת רצינית.
בס"ד גם הוספתי לו תובנה חשובה, שלמרות שבנו רץ תוך כדי למקום פחות ציבורי וקצת שומם, סוף כל סוף הוא פעל בצורה הכי טובה שיכל מתוך לחץ, ואי-הכוונה מראש, מה צריך לעשות במצבים כאלו ל"ע. הדגשתי לו שגם עליו להבהיר את כל ההוראות הנ"ל לאשתו, שאף היא תעמוד לצידו ברוגע וחוסן.
