תחת הכותרת 'חיפושים נרחבים', קראתי על מקרה מעניין (סיפור אמיתי!), מדובר בג'יימס האוולס, מהנדס תוכנה מהעיר ניופורט שבבריטניה, הוא נאלץ לגייס כוחות כבירים, לאחר שטעה את טעות חייו הקריטית ביותר, מה קרה? יום אחד, בשנת 2013, הוא החליט סוף סוף לעשות סדר במשרדו, (אולי זה היה סמוך לפסח…והוא קיבל השראה מתושבי המקום היהודים, שניקו לפסח?) בקיצור, היו לו 2 כונני מחשב קשיחים, אחד מהם היה ריק לגמרי, ובעל נפח מקום קטן, שלא שימש אותו בכלל, היות שהיה זקוק לכונן גדול יותר. בכונן השני, היה לו חומר רב-ערך, היו שם את "מפתחות" הגישה , לחשבון הביטקוין שלו. בזמנו, עדיין לא הייתה מודעות רווחת בשווי ההשקעות של הביטקוין, באותו שלב מוקדם, זה היה נחשב ככסף משחק, כמו כסף מונופול של הילדים…
למעשה הוא היה בין חמשת הרוכשים הראשונים של הביטקיון בעולם! כי אי-שם אחורה בשנת 2009, כשהיה בן 22, הוא רכש 8,000 מטבעות דגיטליים! בזיל הזול. הוא עצר את רכישותיו במספר הזה, בעקבות תלונות סביבתו: על הרעש שהטריד אותה מהקלדות המחשב, ומהחום שהוא פלט! [הזוי!]
מכיר את הפתגם 'אם קיבלת אירוע חמוץ כלימון, עשה ממנו לימונדה'? אז בהמשך של אותה שנה… הוא קיבל את זה ב"פרצוף"… לרוע מזלו (או בגלל "תפילות" אשתו הסובלת), נשפכה לו כוס לימונדה שלימה על כל המחשב נייד שלו, הוא נהרס כליל, והוא פירק אותו לחלקים, והניח בצד את כונן המחשב ה"חמוץ" (מלימונדה , ולא מחמץ…), שנותר תקין למרות התקרית. וכך עברו להן 4 שנים שהוא לא חשב אפילו להתעדכן, איפה אוחזת ה"השקעה" שלו… כל החומר נמצא בתוך אותו כונן מחשב, כלומר היו שם את הקודים של הגישה והסיסמאות לחשבון הווירטואלי שלו, אבל כידוע, שמה שנמצא על מדף, נשאר קבור שם כדי לאסוף אבק…
ועכשיו נחזור לעריכת הסדר שלו במשרדו ב-2013, לאחר שסיים את הפינוי הנצרך, ונפטר משלל הכבלי-מחשב השחוקים, הכונן הריק, ושאר פרטי ציוד מיותרים, הוא נח לרווחה בסיפוק ונחת, על החלל הריק הנעים והנקי שיצר במשרדו. לפחות כך הוא חשב…
לאחר כמה חודשים, הוא נתקל במאמר על אדם בלגי שקנה וילה ענקית מאובזרת במלואה, בזכות רווחיו העצומים ממטבעות הביטקוין שרכש, ואז הוא פתאום נזכר , שגם הוא בעצמו השקיע בהם (4 שנים קודם…), הוא מיד נתן ריצה בהולה לביתו… ומתענג בדמיונו על הרווח העצום, שהוא עומד לראות מול מסך המחשב שלו…קשה לתאר במילים את מה שהוא גילה…הכונן שנשאר אצלו בבית, היה…
ניחשת נכון! הכונן הריק! אהההההההההההההההה!
לאחר שהצליח להתעשת על עצמו, הוא טס למזבלה העירונית , לחפש את "אוצרו" היקר, שכבר נחת שם לפני כמה חודשים, העובדים האחראים הסתכלו עליו כמשוגע, וסירבו בכל תוקף לאפשר לו לנבור בהרי האשפה העמוסים…
מאז הוא מנסה ללא הועיל, לנהל משא ומתן כבד מול העירייה, שתאפשר לו לערוך את החיפושים הנצרכים על חשבונו הפרטי! אך היא עומדת בסירובה המוחלט, וטוענת שזה אנטי-אקולוגי, וחוששת למפגע בריאותי, שזה עלול לגרום לזיהום אויר חמור ל-120,000 תושבי המקום. הוא עדיין לא ויתר, ואפילו כבר גייס 11 מיליון דולר,
לצורך כל המכשור המיוחד וצוות העובדים המקצועי, כולל 2 כלבים רובוטיים AI ! לכשיקבל (אם בכלל…) את רשות העירייה לחפור שם. והוא אפילו בונה תביעה ענקית נגד העירייה שהפסידה אותו מיליונים… למעשה אותו כונן מחשב קבור שם, כבר מעל 10 שנים מתחת ל-110,000 טון אשפה! ושום דבר לא זז…
על איזה סכום מדובר? הרבה יותר מתרי זוזי…כל מטבע בודד כזה, נאמד היום ב: $22,715 אז בחשבון פשוט כפול 8,000 מטבעות, זה מביא אותנו לסכום הבלתי נתפס של:
$181,720,000
חצי נחמה- לפני שנה הם היו שווים מעל חצי ביליון דולר!
[חשוב מאד לציין, ולמעשה הרגיש לי די מיותר, אבל בכל זאת…אני מדגיש: שאין לקחת ממאמר זה עידוד, היתר, מסר או המלצה כל שהיא להשקיע במטבעות דיגיטליים, יש להתייעץ עם רבנים ומומחים אמיתיים בתחום]
__________________________________________________________________________________
עכשיו בא נגיע אלינו… הנה 2 תובנות יקרות מהסיפור הנ"ל:
תובנה ראשונה: כוחה של אמונה
כשהבחור הזה התראיין וסיפר את כל הסיפור שלו, שאלו אותו דוגרי, מה הסיכויים שהוא נותן: למציאת הכונן, ושהוא יהיה במצב תקין? כמה סיכויים, אתה היית נותן שזה יקרה?
א. 7%
ב. 0.000013%
ג. 0.0000000000000000000000000000000000000000000000000172%
כנראה בחרת…….. בתשובה….ג'? נכון? ברור, לא? הסיכויים ממש אפסיים…. אבל זאת לא התשובה שהוא אמר, רוצה לשמוע מה הוא ענה?
80-90%!
מה?! כן! הוא טען שהכונן יחסית חזק מספיק, ויכול לשרוד בתנאים האלו, וגם אם הוא נחצה לשנים (יחץ…) יש אמצעים טכנולוגיים שמאפשרים להדביק אותו חזרה למצב שיעבוד!
אני לא יודע מה לגביך? אבל אותי זה ממש הסעיר, על סמך מה הוא נותן 90%? ויותר מזה, איך הוא לא מתייאש?… רואים אנו מהי כוחה של אמונה…
נו, אז מה נאמר אנחנו, שאנו נקראים בנים לה' אלוקינו, שהוא אלוקים אמת, אל אמונה אין עוול צדיק וישר הוא, הקרוב לנו בכל קראנו אליו, איך לא נחזק בנו את התקווה העמוקה, שדברים יכולים להשתנות ברגע ואף להתהפך לטובה, 'אפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים'.
אז גם אתה מרגיש ח"ו שהמצב שלך חמור מדיי (בעיניך…), מורכב מדיי, מסובך מדיי, חסר-תקנה, וכו' וכו'. גם אם הערמת על גבי עצמך, ערמות גבוהות של ביקורות-הרסנית, או האשמה-עצמית, ומרגיש קבור תחת הרבה טונות של זבל נפשי… אל תתייאש ואל תתבייש, בקש את העזרה הנפשית הנדרשת לך…כי ה' ירים מאשפות אביון.
אם הבחור הזה יכול אז גם אתה… התבונן נא במקרה הבא…
היה בחור ישיבה אחד, היה עטוף בבעיה רפואית מתפתלת ומתפשטת (רמז….), טבעי להבין, שהוא נכנס למשבר וירד בלימודים, הציבו את הבחור בחדרו של מרן הגרא"ל שטיינמן זצ"ל, הוא קיבל אותו בחום ובלבביות והתעניין בשלומו, אחרי זה הוא שאל אותו אם הוא למד מסכת בבא קמא? (ידוע שזו מסכת בסיסית שרוב בחורי הישיבות לומדים אותה), לשמע השאלה, הבחור החל לחייך (כי זאת הייתה בעיניו סוג של שאלה רטורית), והשיב בחיוב. 'אז תביא לי גמרא מהארון', צווה מרן זצ"ל. הבחור ממש קפץ להביא גמרא מיד מהארון. ותוך כדי, מרן זצ"ל שואל אותו:' האם אתה מכיר את הרש"י?', לא היה לבחור מושג על מה כוונתו,
(אך מרן זצ"ל בחכמתו בכוונה עשה זאת בדרמטיות), ומיד שאל את מרן זצ"ל: איזה רש"י?'. מרן זצ"ל מבאר: 'הרש"י על ייאוש שלא מדעת'. שוב ענה הבחור לשלילה: 'לא אינני מכיר', (אחר שהתחיל להבין שמרן זצ"ל מתכוון לאיזה שהוא מסר מיוחד מהרש"י הזה), מרן זצ"ל הושיבו לידו, ופתח עימו את הגמרא בדף ס"ח עמוד ב', וקרא אתו מילה מילה ברש"י- 'הגונב נפש ומכרו אין כאן ייאוש, שאין אדם מתייאש על עצמו', הסביר לו מרן זצ"ל: מבואר שאין אדם מתייאש על עצמו, הכל תלוי בך!' מרן זצ"ל הוסיף להתעניין בו, ושבחו על מעלת הניסיון שקיבל, הבחור יצא משם מואר, ואסף את עצמו וקיים את דברי רש"י, שלא להתייאש מעצמו..
(ס' חכימא דיהודאי עמ' 218)
וואוו איזה רש"י נפלא, נוסיף כאן ביאור למי שפספס את עומק הכוונה, רש"י מסביר שבשונה מייאוש על חפצים או כסף וכדומה, שאז אם הבעלים התייאש, אז הדבר נהיה מופקר לכל, וכל מי שירצה יזכה בו. אבל בן אדם שנגנב, לא היה רגע שהוא מתייאש מעצמו, זה נוגד את טבע האדם הבסיסי, את רצונו העז לחיות, ולהישאר חופשי וברשות עצמו!
__________________________________________________________________________________
תובנה שניה: גם לך יש "אוצר" למצוא…
כמה שווים החיים שלנו? מעל כל ערך, נכון? אז מאד יכול להיות שהסיפור הזה נכון לגבי רבים מאתנו…
כיצד?
לכל אחד יש "אוצר" שלם חבוי, באיזה שהוא סוג של "כונן" חיצוני, או אולי יותר נכון פנימי, זהו "כונן" מיוחד שיש בו את המפתחות לאושר (וגם העושר) שלנו. למה הכוונה? לכל אחד מאתנו יש עבר, היסטוריה, היו לנו חוויות ילדות, בין שהיו אלו חוויות נעימות, או נעימות פחות, זה לא משנה את העובדה שהם חלק אינטגרלי מאתנו. אותם חוויות ילדות מנהלות אותנו, אפילו שאנו היום מבוגרים, ואפילו סבים לנכדים ולנינים!
אלא שהנטייה הטבעית שלנו היא, לקבור את הילדות, לכסות אותה בזבל עם ריח לא נעים, שאף אחד לא יתקרב לילדות הסודית שלנו, כולל אנו בעצמנו ! אנו רוצים לשכוח אותה, להתעלם ממנה. אבל ככל שנמשיך כך, אז ערמות הזבל יגדלו. לא נבין נכון את פשר התנהגותנו, וגרוע מכל, לא נכיר את עצמינו, ונאבד את זהותנו האמיתית!
כמו שכותב הר' שלמה וולבה זצ"ל, "רוב מדותינו התגבשו בילדותינו, כאשר השכל מתבגר באדם (בערך בגיל 13), הוא מוצא לפניו תכונות ומדות מגובשות, הרוצה לדעת עצמו אל נכון, מוכרח לדעת ילדותו! המרענן בזיכרונו משחקיו ודמיונותיו הראשונים, התחלותיו במחשבה, ובהתמצאות בעולם, פחדיו ואהבותיו בשנות-חייו הראשונות: מקבל לידיו את המפתח העיקרי לידיעת עצמו!"
(עלי שור חלק א' עמ' קנ"ט)
כל זיכרונות הילדות שלנו שמורות בתת-מודע שלנו, זהו סוג ה"כונן", אליו רמזתי. כן מתחת הערימה הענקית של הבוץ והאשפה, מצבור הכעסים שלנו, התסכולים, הבעיות הרגשיות, וכו' וכו'…נמצא מפתח ההבנה לכל, באותם זכרונות וחוויות ילדות.
לשם אנו יכולים להגיע בעז"ה, בקליניקה שלי, בצורה עדינה ובלתי חטטנית. זה הרבה יותר קל, מאשר משימת החיפוש של אותו כונן במזבלה, אבל מצד שני זה עדיין דורש עבודה, שיש עמה סיפוק רב ב"ה.
